חיפוש
  • Hilda Cohen

פה זה לא גן ילדים ואני לא גננת

עודכן ב: 2 ספט 2019


הגעתי לרון (שם בדוי) אחרי שבועיים שלא נפגשנו. כבר בפתח הדלת הרגשתי שרון טעון מאוד. אני מכירה אותו כבר שנתיים ומלווה אותו בייעוץ אישי. התחלתי ללוות אותו כשנכנס לתפקיד החדש שלו כדירקטור. מאז כבר ראיתי אותו בכל מיני מצבים אבל הפעם היה נדמה שהוא טעון במיוחד.

עוד לפני ששאלתי אותו לשלומו, רון התחיל במונולוג אינטנסיבי וארוך, כאילו רצה להקיא אליי את כל מה שאגר ווצבר בתוכו בשבועיים האחרונים. " את לא מבינה, אני כבר לא יכול לסבול את זה... הצוות הזה לא מפסיק לריב.. במקום לעבוד אני מתעסק בשטויות האלה שלהם... כל רגע מישהו אחר נעלב, כועס, מאוכזב.... די, זה לא גן ילדים... נמאס לי להיות גננת.. מי שלא מבין שלפה באים לעבוד שלא יהיה פה...."

את המשפט הזה " זה לא גן ילדים" כבר שמעתי כל כך הרבה פעמים מכל כך הרבה מנהלים. ההכחשה של מנהלים שארגון הוא מרחב אינסופי ועוצמתי מאוד שבו באים לידי ביטוי הרגשות האנושיים הראשונים ביותר- חרדת כשלון- " האם אני שווה? האם אצליח?...." רגשות של תחרות והשוואה- "איך אני ביחס לאחרים? למה הוא התקדם לפניי? אולי אני טוב אבל האם אני מצויין (טאלנט)?.." רגשות סביב הצורך בשייכות – "האם יקבלו אותי בצוות או שאהיה בשוליים? יש לי חברים שאכפת להם ממני? יש לי עם מי לאכול צהריים?..." הצורך האינסופי באהבת והערכת הסמכות " מה המנהל שלי חושב עלי? כמה אכפת לו ממני? האם הוא מעריך את המקבילים אליי יותר?.." ולבסוף, החרדה הגדולה מכולן – חרדת הדחייה- " אתמול המנהל שלי כעס עליי אולי הוא משדר לי שהוא לא מעוניין בי? האם הטעות שעשיתי אתמול עלולה להביא לפיטוריי?..."

כל הרגשות האלה שמתחילים עם לידתנו במרחב המשפחתי, ממשיכים בעוצמה בגן הילדים, ובבית הספר ואח"כ בכל מעגלי חיינו... בין גיל 25- 65 המרחב התעסוקתי ממלא נדבך מרכזי מהזמן שלנו ומהעשייה שלנו. ברור שהרגשות הללו יבואו לידי ביטוי במרחב הזה. וברור שחלק מרכזי מתפקיד המנהל הוא לנהל ולווסת את הרגשות האלה בתוך הצוות. המחשבה שזהו תפקידה של 'גננת' עושה הפחתה לתפקיד המנהל. (ולתפקיד הגננת)

אחד מתפקידיו המרכזיים של המנהל הוא לסייע לצוות שלו להתנהל במרחב הרגשי של הארגון והתפקיד בצורה מיטבית ואפקטיבית.

אחרי שרון הוציא עוד ועוד תסכול וכעס וקצת השתחרר מ'הרעל' המעיק שהצטבר בתוכו. אחרי שתיקה קצרה שאפשרה לו לעצור את השטף פניתי אליו ואמרתי ' גם אתה כועס ומתוסכל כרגע, גם לך יש המון רגשות שמצטברים בך וגם לך יש צורך לפרוק את הרגשות האלה באיזה מקום...' הוא לא ענה לי מיד. היה צריך לעכל לרגע את המעבר מ 'לדבר עליהם ללדבר על עצמו'... היה צריך לעכל את המשמעות העמוקה יותר של השיקוף שלי...אחרי כמה דק ארוכות הוא פלט בקצת עצב וקצת השלמה 'מה את בעצם אומרת... שגם אני חלק מגן הילדים הזה?'

הסתכלתי עליו. כבר בנינו בינינו יחסי אמון, חיבה והערכה. ידעתי שהמשפט הזה הוא לא פשוט לו אבל הוא קריטי בתהליך שלו לקבל על עצמו עוד חלקים בתפקיד ה'מנהל'. הבנתי כמה כנות ואומץ יש לו ביכולת שלו להתבונן בעצמו. 'כן. גם אתה חלק מזה רק שאני לא קוראת לזה גן ילדים... אני לא מפחיתה מהרגשות של העובדים ('ילדים בגן') ולא מהתפקיד של המנהל ('גננת'). אני קוראת לזה בני אדם, ארגון ותפקיד ומבחינתי זה אנושי ויפה (וגם מתסכל ומעייף) לחוות את מכלול הרגשות האלה. וכן. כשבחרת לקחת על עצמך את תפקיד הניהול בחרת גם בזה. ומנהלים שהם גם מנהיגים לוקחים בעלות אמיתית (Ownership) על החלק הזה בתפקיד וזוכים לעובדים אכפתיים מסורים ורתומים באופן יוצא דופן.


62 צפיות

איך אוכל לעזור לכם במסע שלכם?

054-4639919

  • Facebook
  • LinkedIn - Black Circle
הילדה כהן פסיכולוגית ארגונית